אנחנו כמו עכבר קטן שחי בתוך חור בקיר..אף אחד לא מודע לכך שאנחנו שם אז אף אחד לא מפריע לנו...באיזשהוא שלב העכבר הקטן צריך לצאת מהחור הקטן שלו כדי למצא אוכל ( או במקרה שלנו זה לצאת אל החיים שכבר בעיצומם....גיל ההתבגרות)
אחרי כמה זמן העכבר יוצא מהחור שלו כדי לחפס אוכל...and back to us אנחנו יוצאים לחוות דברים חדשים שמסקרנים אותנו..העכבר לא מודע לסכנה והוא משוטט לעצמו..שוכח אתה המטרה שלמה יצא..הוא מוצא על מיני מאכלים מענינים והוא ממש האלה..פתאום גל ענקי של רגליים רומסות אותו..העכבר המסכן לא יודע לאן לברוח הוא מבוהל ומפוחד הוא לא מבין מה הוא עשה שהגורמים האלה יכאיבו לו כל כך..הוא הרי רק שוטט בלי לפגוע באף אחד..ושוב נחזור אלינו אנחנו יוצאים לעולם הגדול המטרות שלנו משתנות לפעמיים כל יום ולפעמיים כל שעה...אנחנו שוכחים את המטרה לשמה אנחנו חיים ואנחנו נאבדים בין כל החברה הכסף המוטרות..וכהמציאות סוטרת לנו על הפנים אנחנו לא מבינים מה עשינו ואנחנו כועסים ומפוחדים..ואנחנו מאשימים את כולם סביבנו..ופה באה השאלה
מתי נזכור למה אנחנו כאן..?
כשהמציאות תבא להגיד היי
ואולי תיקח איתה משהו שאנחנו אוהבים..או תפגע בנו..?
;){kind=link}